תביעה להכרה 
כמשפחה שכולה

בפנייה למשרד הבטחון (אגף משפחות והנצחה), בבקשה מנומקת להכרת זכות. במקרים רבים – במקרים בהם נסיבות המוות אינן מעוררות ספק באשר להתקיימות תנאי ההכרה, ההליך אינו מחייב ייצוג משפטי וניתן להיעזר בקציני הנפגעים של צה"ל על מנת להניע הליך הכרה.

אך לצד מקרים אלו – קיימים גם מקרים מורכבים יותר, בהם משרד הבטחון צפוי לטעון כי המשפחה איננה זכאית להכרה או לזכויות. כך, לדוגמא, מקום בו החייל מצא מותו בנסיבות העלולות להיחשב כ"התנהגות רעה וחמורה" מצד החייל (משחק בנשק, שימוש בסמים), או בתקופת היעדרות משירות. כך – גם במקרים בהם מותו של החייל נגרם כתוצאה ממחלה, וקצין התגמולים טוען כי אין יסוד להניח כי המחלה עצמה פרצה או החמירה "עקב" שירותו הצבאי. מורכבויות נוספות עולות במקרים בהם יש צורך להוכיח כי איש קבע, במובחן מחייל חובה, מצא את מותו בנסיבות הנכנסות לגדרי החוק.

מקום בו משרד הבטחון מחליט לדחות את בקשת המשפחה להכרה (אם בטענה של העדר קשר סיבתי לשירות או בטענה לקיומם של אחד החריגים הקבועים בחוק להכרה), ניתן לערער על ההחלטה בפני וועדת ערר (בימ"ש השלום). במסגרת הליך הערעור – ניתן להביא עדים ומומחים רפואיים על מנת להתמודד עם הנמקת משרד הבטחון ובמקרים המתאימים – גם להעלות טענות משפטיות, המתמקדות בפרשנות הוראות החוק, נטלי ראייה ותכלית החקיקה.

מקום בו וועדת הערר מתרשמת כי החלטת משרד הבטחון שגויה – מוסמכת הוועדה לחייב את משרד הבטחון להכיר במשפחה. על החלטת הוועדה – ניתן לערער לביהמ"ש המחוזי.